|
אריה ארוך - (אריה ניסלביץ) 1908 – 1974 אריה ארוך
נולד בעיר חרקוב שברוסיה בשנת 1908, היה צעיר הילדים בבית הוריו, כשרוני, מפונק,
כונה בילדותו "ליובוצ'קה"
- (לייב – אריה). הבית בו
גדל היה בית פתוח, עם אוירה נינוחה, לא פורמלית. ארוך עלה ארצה בשנת
1924 בהיותו בן 16 , ולמד ב"בצלאל" עד 1926. באמצע שנות
ה- 30 למד בפריס שם התוודע לראשונה לציירי "אסכולת פריס". עם חזרתו
ארצה, עיצב תפאורות ותלבושות לתיאטרונים "האוהל" ו"הבימה".
ארוך הצטרף לקבוצת "אפקים חדשים" והציג במספר תערוכות של הקבוצה. החל משנת 1948 שרת בשירות החוץ של
מדינת ישראל, בשגרירות ישראל במוסקבה, וכשגריר ישראל בברזיל ובשבדיה. בשנת 1963
חזר ארצה, התגורר בירושלים ועבד במשרד החוץ. בשנת 1971, זכה בפרס ישראל לאמנות,
פרש לגמלאות, חי ויצר
בירושלים. אריה ארוך נפטר בירושלים בשנת 1974. אריה ארוך,
"רחוב אגריפס", 1964 , 50 x 110 ס"מ, לוח עץ,
שלט אמייל משומש - - Ready Made רישום בעפרון וצבע שמן. קישור
לתמונה רחוב אגריפס - לחץ כאן בעת שאריה
ארוך שרת כשגריר ישראל בשבדיה (1962), החל לרשום חוויות ילדותו מרוסיה, תוך כדי
חיפוש אחר שפה אישית, מפשטת ואקספרסיבית, מעין תחביר שעושה שימוש בצורות הקשורות
לעברו הפרטי האישי, וגם נושא בחובו גרעין של תרבות יהודית, מקורות יהודיים
עממים, פזמונים וספרי קודש, איורים למקרא והגדות של פסח. הציור הוא מסע
בזמן, מסלול חייו של ארוך, מרוסיה לארץ ישראל, כאשר ציר המסע הוא שלטי רחוב. בסדרת
ציורים בשם "צקפר" השתמש ארוך בשלט מוזהב של סנדלר, שאותו ראה
בעיר הולדתו חרקוב, בעת שהיה בדרכו לבית הכנסת או לקונסרבטוריון. את השלט זכר
ארוך כ"יצירה אמנותית", וניסה לציירו מהזיכרון. הוא שינה את הצורה,
גרע והוסיף עד שנוצרה צורה שסיפקה אותו כצורת מגף. בסידרת
אחרת ("מה נשמע בבית?"), ניסה לתת תחושה של פנים בית הוריו בחרקוב.
באחת מהתמונות, מופיע באופן מקוטע באותיות רוסיות השלט
"ניסלביץ", השלט המופשט והקיר עליו היה מותקן הוא החלק המופשט
ב"אגריפס". על מלבן
העץ, מצוייר משמאל מלבן כהה דמוי דלת ומשקוף, ומעליו קו אופקי דק. בצד שמאל
למעלה סימן/כתם אדום המזכיר חותמת שעווה נוטריונית. מימין על המשטח הלבן שרבוטים
ילדותיים בעיפרון. בשנת 1964,
כאשר חזר ארוך ארצה, מצא את השלט "רחוב אגריפס", שלט שנעשה
בשנות ה – 20 בסדנא של יעקב איזנברג בירושלים, בה עבד כשהיה תלמיד
ב"בצלאל". בסדנא של איזנברג עסקו בייצור שלטי רחוב ומספרים
לבתים בירושלים ובתל אביב, בנוסף לאריחי קרמיקה מצויירים ומזוגגים. ארוך עיבד את
השלט בשרבוטי צבע של לבן ואפור וצרף אותו לציור, מעל הלוח. אגריפס (יוליוס) (10 לפנה"ס – 44 לספירה), היה
נכדם של הורדוס "העבד האדומי" ומרים החשמונאית, בנם של יוחנן
(אריסטובולוס) וביריניקה, הנציב היהודי האחרון ששלט בירושלים. אגריפס למרות שגדל
וחונך ברומא, ניסה להשכין שלום בארץ, כרת ברית עם הפרושים והקפיד על קיום מצוות.
עם מותו בטרם עת, נגרף העם למרד הגדול שהביא לחורבן בית שני. דמותו של
נציב יהודי זר בירושלים, מתקשרת ליצירה נוספת שיצר ארוך בשנות ה –60 "הנציב
העליון" 1966, שמתייחסת לדמותו של סר הרברט סמואל שנתמנה ע"י ממשלת
בריטניה בשנת 1920 לנציב עליון ראשון בארץ ישראל, כמחווה כלפי העם היהודי. הציור
נעשה על- פי שטיח הוקרה פרסי שנטווה בידי יהודים ציונים מעירק. שני נציבים אלה,
העלו ציפיות רבות בלב נתיניהם והנחילו אכזבה קשה לעם היהודי. השלט, זהו אגריפס מבויית ומוקטן למימדים של שלט
רחוב. השאלה היא
האם השלט הוא חלק מהתמונה? או האם רק השלט נושא את שמה? השלט, הוצא
– אבד את הוראתו המקורית, כאשר הודבק בתוך התמונה, והפך להצהרה מופשטת חסרת
תכלית, המתקשרת לאמנות הדאדא (דושאן) והפופ (ראשונברג). יחד עם
זאת, כאשר השלט ממוקם בתוך התמונה המופשטת, החיבור השרירותי מכריח את היצירה
להתנהג כמו רחוב או שלט, מעיין הצהרה ניידת על מיקומו של רחוב אגריפס,
מאחר ולאן שהתמונה נודדת נודד עימה השם/השלט, והצופה מחפש מראה בציור
המופשט. מתוקף החיבור נוצרת תנועה מתוך המופשט אל השלט ובחזרה. השלט, מייצג את הנדודים, מסמן את ירושלים כמקום
זיכרון, רגע לפני החורבן ולפני הגלות, רגע לפני שירושלים איבדה את תפקידה כמרכז
של טרירטוריה מוגדרת (ש. שפירא). צרוף השלט
לציור, הוא מעין חזרה למקורות, חזרה לשנות ה- 20 בירושלים, וחזרה לעברה ההיסטורי
של ארץ ישראל. החיבור בין
הרישום הילדותי, חותמת הנוטריון והשלט אותו הדביק בהיותו אדם מבוגר,
מצביעים על אמן הקרוע בין הנסיגה אל הילדותיות ובין ההווה - כאמן (ג. עפרת). זהו מעין
שדה פרטי של זמן. זכרון עמוק ואהבה של בית, וגם אלמנטים "מבוייתים" -
עיר, רחוב, אנשים. היצירה
עשוייה מחמרים דלים: לוח עץ, שלט רחוב ישן, כתמים וקשקושי עפרון ילדותיים שאינם
מצטרפים לאיזשהו דימוי מובן. כולה הדבקות, חיבורים והצטברויות בין זמנים, דרכי ביטוי, וחמרים. "רחוב
אגריפס" היא יצירה
מושגית, מתורבתת, עדות לזמן החולף. מקורות: בריטברג –
סמל, שרה, "אגריפס" נגד "נמרוד", מוסף לתרבות ספרות
ואמנות, "ידיעות
אחרונות", 1.7.1988 . עומר,
מרדכי, "ירושלים של אריה ארוך: בין "רחוב אגריפס" לבין
"הנציב העליון", כתב עת לאמנות "קו"
מס' 9, ינואר 1989. עפרת,
גדעון, "האמנות הישראלית והמסורת היהודית", במה למחקר ולתרבות
יהודית "מחנים", גליון 11, סיון תשנ"ה. |