דנציגר, "פרויקט שיקום מחצבת נשר", 1971:

דנציגר לימד בטכניון אדריכלות נוף ויצא עם תלמידיו לשיקום האזור של מורדות הכרמל.

המחצבה של נשר הייתה פעילה כ-25 שנה וננטשה ב-1945 מאחר ונדלדלה. הפעלתה גרמה לפגיעה קשה בנוף.

יצחק דנציגר התייחס לנוף כמכשיר רב עוצמה שממנו אפשר ללמוד את התופעות שהכתיבו את מבנה האזור ואופיו. דנציגר רצה לשלב בפרוייקט צוות של בעלי מקצוע, אמנים, אדריכלי נוף, ומומחים לאיכות הסביבה. הרעיון היה, לחבר מדע ואמנות, להחזיר לקדמותו את ההר הפצוע, להחיות את הצמחייה, ולחבר בין האדם-האמן לצופה ולסביבה, ולמנוע את ההתדרדרות וההרס של הנוף. אמנות זו גם מתקשרת ל"אמנות האדמה" שרווחה בשנות ה-70 בעולם, והדגש הוא על עבודת תהליך שאין לה סוף.

דנציגר האמין בפוטנציאל הגלום בקשר שבין החוקרים לאנשי האמנות, "שיקום מחצבת נשר" הוא ביטוי לשיתוף פעולה נדיר בין אנשי המחקר של הטכניון, ובמיוחד החוקר מורין שמומחיותו בחקר הסחף, וזאב נווה באקולוגיה של הר הכרמל. דנציגר ושני החוקרים סיכמו על שלושה עקרונות: 1. אין להחזיר את הטבע למצבו הקודם. 2. צריך למצוא שיטה להשתמש בטבע החדש שנוצר כחומר לתפיסה כוללת חדשה. 3. איזון בין איכות חזותית לבין שיקולים אקולוגים.

הרעיון, הכלי והמטרה משולבים בתהליך, הפסל האובייקט נעלם.

"שיקום מחצבת נשר" היה פרויקט ניסיוני שרק חלקו הראשון הוצא אל הפועל, השטח חולק לרשת של מעוינים המיועדים לזריעה ושתילה. ( קדם לכך ניסוי בחלל סגור ב-1971 בתערוכה בשם "נוף תלוי" שבו במשטח מרחף פוזרה תערובת של דשן, האור, והמים גרמו לצמיחה בתנאים הדומים לטבע. הדישון וההשקאה הביאו לצמיחה).

חלומותיו של דנציגר היו שבשלב השני יהיה תכנון אורבני, שתכליתו להעניק פונקציה למיקומו של האתר, בין חיפה הסמוכה לבין הנוף המשומר. לפי תוכניתו, האתר היה צריך להכיל בית ספר, אזור מגורים, אזור ספורט, אגם וזאת תוך ניצול מבנה הקרקע.

"שיקום מחצבות נשר" היא עבודה מסכמת משום שהצטרפו בה כל המרכיבים כדי לציין "מקום" כמושג וכתפישה, והן מהשימוש שנעשה בה, במרכיבים שהוכיחו עצמם במהלך למידת הנושא, כרלוונטים לביטוי המטרה, על מכלול היבטיה ומשמעותה.

כתבו: תמר כרמי ועינת רבינא