יצחק דנציגר, "כבשים בנגב", 1964-1955, ברונזה:

בנושא הכבשים עסק דנציגר  במשך 20 שנים, וזהו אחד הנושאים הדומיננטיים אצלו.

הכבשים מבטאות את הזהות המיסטית בין חיה לאדמה ולתרבות המדבר. הכבשים הן גם "אוהלים", "הרים", "תעלות מים" האופייניים לשרידי התרבות הנבטית.

בפסל משתחרר דנציגר מהכנעניות ובמקום לחפש אלילים, הוא מחפש את הנוף- הכבשים שמזכירות את הבדואים וצורתן כאוהל.

דנציגר אמר: "...לאחר מכן באו הכבשים, מדוע כמעט איני זוכר, אם כי ראיתי אותן סביבי לעיתים קרובות למדי, ויכולתי לחוש כי גם הן ילידות המקום ויכולות לבטא את הרגשות הקשורים אותי כאן לשמים ולארץ. אף פעם, כמעט, לא עשיתי את הכבשה לבדה, אלא שבצירופים שלי חוברה הכבשה עם סביבתה והפכה לכבשה- מקום, ולכבשה –אוהל-חול, ולעוד הרבה דברים אחרים. מן הכבשה המשכתי ותכננתי אוהל רחב –ידיים, אתר-כפי שדמיינתי לעצמי את חג הגז החדש. המגלם מיתוס, לאחר זאת עברתי למכלאות צאן...בשנים אלו עשיתי מאות ציורי כבשים ודימויים השאולים מהם, סופו של דבר השתחררתי מדימוי הכבשה, אך מעולם לא מעיסוקי בפולחן. במבט לאחור, אני מבין שמתחיל הייתי לגלות את הנוף." (קו 4\5 )

הכבשים נראות כמו אוהלים, והרגליים כמו יתדות. האמן השתמש בזוית ראייה חדשה בה הוא רואה קשר בין הכבשים לבין הטופוגרפיה והנוף: אוהלים ויתדות, מורדות וגבעות, ובעלי חיים שהם מהות אחת המתקשרת למקום. הכבשים משתלבות בנוף, הן כחיות מבויתות הצמודות לאדם והן כעדרים המהלכים באורח חופשי בקצה גבולו של הישוב, תוך חיפוש אחר מראה טבעי בהר או על גבול המדבר.

החומר: יציקת ברונזה, דנציגר מפסיק לפסל באבן ומתחיל לפסל בחומר מתכתי.

כתבו: תמר כרמי ועינת רבינא