יצחק דנציגר, "נמרוד", 1939-1938, אבן חול נובית, 90 ס"מ:

נמרוד, "הגיבור" הראשון במקרא נכדו של חם בן נח. בראשית ח'-י' נאמר "רכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גיבור בארץ; הוא היה גיבור צייד לפני יהווה על כן יאמר כנמרוד גיבור ציד לפני יהווה" . בחירת דמותו מאפיינת את הזרם הכנעני. אצל היהודים בכל מקום בגולה דמויות של לוחמים וציידים הם דמויות שליליות, "מעשה ידי עשו". הדמויות החיוביות הן של אנשי רוח, הלמדנים. נמרוד בספר בראשית הוא הצייד הראשון הקורא תגר על אלוהיו ומשפיע על אנשים להמרות את פי ה' ומסמל את המורד בממסד. דנציגר בוחר בדמות של צייד כלומר דמות שאינה מקובלת על היהדות האורתודוכסית. יש אצלו רצון לחזור למקורות הקדומים, המקראיים, המסופוטמיים, המצרים של המזרח הקדום. הוא בוחר בזהות אלילית-עברית-כנענית, כתחליף והצהרת מרד בזהות היהודית.

המיתוס על נמרוד היה נפוץ בכל המרחב הכנעני.

הגיבור עומד ערום, כשלגופו קשתו בלבד, והוא לא נימול. הוא יוצא להתדיין עם נפש המאמין, עם עולם המוסכמות, כדי לעשות זאת הוא צריך את חושיו שהם עיקר מבטחו; עיניו ניבטות למרחקים, חוטמו רחב, אוזניו הקשובות, פיו חושני, מהווים את יכולתו להמשיך לחיות. ( הדימוי מזכיר חיה שגם לה חושים כמו ריח, ראיה, שמיעה העוזרים לה לשמור על קיומה).

הנץ ספק יושב על כתפו, ספק משתלב כחלק מגופו, צומח מתוכו.  יש השפעה של פיסול מצרי במוטיב הנץ שיושב על כתפו,( ראה פסל חפרע) הנץ במצרים העתיקה מסמל את חור הורוס שהוא סמל הנפש, לכן נהגו לחנוט אותו. באירופה הנץ הוא ציפור -הציידים. במקרא נמנה הנץ בין העופות הטמאים.

מקורות השפעה:

하나.                  הפרימיטיביזם, באירופה (דנציגר למד שם וביקר הרבה במוזיאונים) יש חיפוש של ערכים פרימיטיבים, ראשוניים, באנגליה זה בולט בפיסול של מור.

둘. מקורות עתיקים; מצרים- הנץ, הפיסול החזיתי, קוביתי, גושיות, הזקיפות, מינימליזם. מסופוטמית  -שפתיים ועיניים

셋.   "כנענים", זרם ישראלי שדגל בדעה שיש לחזור למקורות הישראלים ( לפני בואם של   בני ישראל לארץ) לתקופה בה היו בארץ פולחנים אליליים והם היו חלק מהאזור.

 החומר: נמרוד נעשה מאבן חול נובית אדומה מפטרה, (העיר של הנבטים הקדומים) דנציגר מצא אותה בתל-אביב, במקור שימשה כאבן רחיים שהובאה מפטרה על ידי פועלים ערבים. והיא מסמלת את הקשר שלנו למקום ולמזרח הקדום, לשורשים של "ארץ אבות", לתרבות הקדומה של הרים וסלעים.

האופי של הפסל הוא פרימיטיבי. ארכאי, מיתי, מאיים, הפרופיל הוא חד, ודרוך עם אינסטינקט חייתי. זהו פסל חזק ופשוט- מאוד מונומנטלי (למרות גודלו הקטן). אין כניסה לפרטים, חזיתי ללא חללים.

המאפיינים הלא יהודים שלו הם: לא נימול, החרב המשמשת כעמוד שדרה שלו, משלח ידו, ותווי פניו. ולכן התנגדו החרדים לפסל וראו בו "אליל", והמזמינה של הפסל האוניברסיטה העברית בהר-הצופים התנגדה גם היא. מנגד נעשה הפסל מוקד הערצה ומשיכה לקבוצה גדולה של אמנים ונוער שהזדהו עם דמות הלוחם והעריצו אותו. היום הוא מוצב במוזיאון ישראל.

כתבו: תמר כרמי ועינת רבינא