פרק רביעי – שנות הארבעים: אמנות כנענית.

מתחילת שנות הארבעים מספר אמנים, המכונים "הכנענים", יצאו נגד הסגנון של

האמנות שהיה בארץ ונגד ההשפעות האירופאיות. הם קראו לעודד תרבות עברית חדשה, היונקת מהערכים המקוריים של האזור, מהתקופה העתיקה, ולהנחיל אותם לתושבי הארץ כולה. הם האמינו שללא קשר לדת, כל מי שחי כאן שייך לעם הזה. ובתנאי שהשפה, הטריטוריה והאינטרס הכלכלי יהיו משותפים. צריך להתנתק מאירופה ולקשור קשר תרבותי עם המזרח הקדום.

האמנות הכנענית ניסתה ליצור קשר בלתי אמצעי עם הארץ, תוך התעלמות מן המטען ההיסטורי היהודי; מכאן העדפת השם הקדום "כנען" על פני  "ישראל".

ההשפעות של אמנים אלה היו מאשור ומצרים הקדומות והשימוש והתלות בפיסול המצרי והאשורי כמודל הביאו לראיית הפיסול באבן כדבר עיקרי באמנות הכנענית. האבן הייתה גורם מקשר לעבר הכנעני. הם מדגישים את הפשטות בצורה ובצבע, ומחפשים אחר המיזוג בין האדם לארץ.

הכנעניות הציעה, כתחליף לציונות, נקודת מגע עם הארץ, ללא כל משמעות יהודית.

האמנים הקשורים לזרם זה הם: א. מלניקוב, י. דנציגר, מ. קסטל, בנימין תמוז, רודי להמן. הסופר אהרון אמיר והמשורר יונתן רטוש.

כתבו: תמר כרמי ועינת רבינא